שמעתי השבוע דבר פלפול מעניין, נראה לי אצל מיכאל לייטמן. פסוק מהתנ"ך מספר קהלת שאני מכירה שנים רבות אבל תמיד חשבתי עליו בצורה לגמרי אחרת. "הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ". מה הייתם אומרים על הדברים? הפירוש שלי הוא שאדם טיפש הוא אדם עצלן שלא עושה דבר להיטיב את מצבו ורק מתבשל במיץ של עצמו.
אני מזכירה לעצמי את המשפט בכל פעם שמחשבות שחורות משתלטות, כשכאב של בדידות עולה על גדותיו מהלב ומאיים להטביע. אני לא קורבן. גם אם אני לא מצליחה, לפחות מנסה, מחפשת, לומדת. אני בתנועה. אני חיה!
תמיד להגיד לעצמך – אם אתה קיים, זאת אומרת שהטבע ראה לנכון שתחיה! אם הטבע לא היה "רוצה" בכך גם עכשיו היית חדל מלהתקיים, החמצן, המים, הטמפרטורה, הכל מכוון לקיים את החיים ולקיים אותי, גם אותך. אני חושבת שזה מעבר להיבט הפיזי יש כאן עניין גבוה יותר, אנחנו קיימים כי יש איזו תכלית שרואה לנכון לתת לנו, לתת בנו את החיים האלה. כל העולם מלא באור והוא מקיף את כולנו באהבה בכל רגע, גם אם אנחנו לא מרגישים. רק כשיש אור שמאיר עליך אתה רואה כמה רב החושך…
בדידות היא דבר מאד מעניין. שכבות על גבי שכבות של תחושות ורגשות. מעניין שצבע לבן, הצבע של האושר הוא ללא גוונים או טקסטורה, אור לבן פשוט, אבל השחור מלא בגוונים. כל הצבעים מתחבאים בתוכו – כל רגשות החיים.
למעשה הלבן והשחור חייבים להתקיים אחד מול השני אחרת לא נרגיש כלום. לא תיוותר שום תמונה, אות, רגש!! את השמחה אנחנו מרגישים בשיא עמקותה כאשר אנו יודעים עצב וכאב. אהבה של ילד לאימו, אהבה כולה לבן וטוהר אינה שווה למהות של "ילד מזדקן" שקורא לה בדם ליבו. אני כותבת את הדברים כדי להגיד לכם שאתם לא לבד. רובינו מרגישים בודדים, לפעמים גם אם אנחנו מוקפים באנשים. אתם יודעים למה? כי אנחנו כלואים בתוך בועות. האגו שלנו כל כך גדול שגם אם אנחנו רוצים פשוט אי אפשר להסתדר עם אנשים אחרים. אפילו בתוכנו אין רוגע ושקט.
קורים דברים מעניינים בעולם בתקופה האחרונה, אתם שמים לב? הטבע שומע את סבלינו הפנימי, שומע את הסבל שאנחנו גורמים באומללותינו לסביבה ובעיקר את הסבל שאנחנו גורמים אחד לשני. והוא מוציא לנו פתקים אדומים. אתם תשבו בבתים או רחוקים אחד מהשני, תחת מסכות ותראו איך כל מערכות החיים וכל מערכות היחסים מתערערות ומתפרקות.
כולנו, כל האנושות, חייבים להשתנות. אין ברירה. אמא טבע לא תניח עוד לילדיה לחיות בסבל או לגרום סבל אחד לשני. אנחנו נצטרך, כסילים שכמונו כולנו, לשחרר ולהתקרב, למרות הכל.
הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ – למה הוא טיפש? כי הוא מחבק את עצמו! הוא מסרב לשחרר, לפתוח את הידיים ואת הלב ולהבין שכל האנשים הם בשר מבשרו! המפתח לאושר, לבריאות ולחופש טמון כולו ביני לבינך. לצאת מעצמנו, מהבועות שלנו ולהתקרב כאנשים. אף אדם לא לבד – כולנו איש אחד בלב אחד. אתה מוכן?