טיראנה

היא הייתה כלבה פרוותית, רכה למגע, נעימה לחיבוק, חיית מחמד שהגיעה אליי אחרי משבר הכלב הקודם שנעלם בדרך עלומה (שכעבור זמן התברר שלא הייתה ממש עלומה). זה קרה אחרי אופוריית מלחמת ששת הימים. היינו גאים בצבא ההגנה לישראל, שתוך 6 ימים הצליח להביס צבאות, לכבוש שטחים נרחבים, ולהסיר את האיום על ביטחונה וכלכלתה. איום בעקבות חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי. באופן ברור ומיידי החלטתי לקרוא לה טיראנה.

טיראנה הייתה כלבת הבית שלנו. במהירות היא הפכה להיות קרובה אלי ביותר. אבי לא התפעל ממנה, לדעתו היא לא הייתה חריפה ופקחית כמו הכלב הקודם שלנו. אמי דווקא אהבה אותה מאוד, היא הייתה ידידתה בשעות שאנחנו היינו מחוץ לבית. אחי כבר היה בגיל שרודפים אחרי בנות, והכלבה שהגיעה אלינו לא עניינה אותו. היא ואני היינו הכי הכי. 

טיראנה ואני ליווינו זו את זו שנים רבות. אני בגרתי, סיימתי את לימודיי, את הצבא, עברתי להתגורר במעונות הסטודנטים. כל חזרה שלי הביתה הייתה מלווה בשמחה שלה. בינתיים התחתנתי, עזבתי את הבית, פרחתי וטיראנה לעומת זאת הזדקנה ודעכה. כשהגעתי הביתה, כבר לא הייתה יכולה לקבל את פניי בריצה ובקפיצה. 

בינתיים הריתי, הריון שהיה מרובה בקשיים, חודשים של שמירת הריון בבית החולים. התחלתי לצפות בשיעורים של מיכאל לייטמן. טיראנה כבר הייתה בת 18 שנים, זקנה ממש במונחי כלבים. היא כבר התקשתה ללכת, התקשתה לראות ולשמוע. אמי המשיכה לטפל בה במסירות ובאהבה עד יומה האחרון. היא מסרה את נשמתה לבורא עולם כשאני הייתי עדיין בשמירת הריון בבית החולים. כולם נצטוו לא לגלות לי על מותה, חששו שהצער עלול  לזרז את הלידה, שגם כך הייתה בעייתית. 

יהודית, חברתי הטובה הגיעה אליי לביקור בבית החולים, מהון להון, מבלי שידעה שלא הביאו לידיעתי אודות מותה של טיראנה, היא דברה על כך. רק כשפקחתי עיני עגל ופרצתי בבכי, היא הבינה את גודל הטעות שעשתה. זה היה ביום שהרופאים עשו מאמץ לעצור את הלידה. באותו לילה ילדתי תינוק במשקל 830 גרם, תינוק ששרד 3 שבועות ונפטר. 

יהודית חברתי כל חייה לא סלחה לעצמה על שדיברה על טיראנה באותו ביקור. לי היה ברור שגם אם היא לא הייתה מגלה, הלידה הייתה מתרחשת בדיוק אז. תמיד כשהנושא עלה, אני ניסיתי לשכנע אותה שהלידה המוקדמת לא הייתה באשמתה, שההריון הזה היה אמור להסתיים בין כך. אבל היא עד מותה בגיל צעיר, 61 בלבד, לקחה את האשמה על עצמה.