"קול העם" וחופש הביטוי

ישבתי לי בקפיטריה של בימ"ש השלום ברמלה, עלעלתי בעיתון וחייכתי. בטח קראתי משהו מצחיק. ואז הוא נכנס, סנגור משכמו ומעלה עם הגלימה השחורה שאותה עוטים במחוזי, ואנחנו בכלל בשלום ברמלה, אבל היי, אנחנו עורכי דין וצריכים להיראות חשובים.

ובזמן שהמתמחה שלו עמדה בתור לקנות קפה, הוא פנה לעברי ואמר "קהלת, מה את מחייכת, כתוב עלייך בעיתון?" ואני נענעתי בראשי לשלילה. והוא הדליק סיגריה וירה לעברי "בואי אני אגיד לך משהו על המקצוע שלנו, ההצלחה היא רגעית והדלת מסתובבת יצאת מאולם אחד על הגובה בתוך שנייה בתיק הבא את בקנטים. המקצוע המזופת שלנו לא מאפשר להתמוגג ולנוח על זרי דפנה". ובדיוק אז המתמחה הגיעה עם הקפה והם התיישבו והתחילו להתכונן לתיק הבא.

את הדברים שאמר חברי המלומד לא שכחתי, על אף שלעתים קרובות מידי, לא הצלחתי שלא לעוף על עצמי ואז להתרסק על מסילת האגו, והרגשתי על בשרי את רכבת ההרים שבעבודת הסנגור, פעם אני על הגובה ופעם נשחטת עד דק מהלקוחות מהמשטרה ומהשופטים ובעיקר מחוסר היכולת להסכים שאני לא יכולה כל הזמן לנצח.

ועוד ימים חלפו ומהגלימה השחורה נפטרתי, ועדיין, כמו כולם, אני מתרוצצת בין מצבים רמים ולכאלה שפחות, אבל למדתי שתחושת הניצחון טמונה במקום שמנותק מהרגשת המתוק והמר ונמצאת בחיבור לכוח נצחי שאינו בר חלוף. ומניסיון למדתי, שזה הניצחון הכי שווה, הרבה יותר מניצחון של סנגור בבית המשפט.

היום ישבתי בקפיטריה של הקניון ונזכרתי בהחלטה לסגור את עיתון "קול העם" בשל מאמר נגד מדיניות ממשלת בן-גוריון שלדעת הכותב "מספסרת בדם הנוער הישראלי", שפתאום נשמעת לי היום תמימה ומעלה בי חיוך נוסטלגי וקריאת "אחחח, היו ימים".

הימים אליהם אני מתכוונת הם הימים בהם הייתי סטודנטית למשפטים ובג"צ "קול העם" היה פסק הדין הראשון שנדרשתי לקרוא. ואני זוכרת שלא הבנתי כלום, כי מי יכול להבין שפה משפטית של שופט עליון בשנות ה- 50? בטח לא אני שהייתי בת 20 בשלהי שנות ה- 90.

בפרשת "קול העם" נזכרתי בשלהי שנות ה- 40 לחיי, נוכח הפרסומים הביקורתיים-אלימים-מסיתים-שוטפי המח שגואים בתקשורת על כל נושא, ומחשבותיי נדדו לתקופת בן גוריון. אז עוד הייתה צנזורה שהעניקה לשר הפנים את הסמכות לסגור עיתון, אם לדעתו מתפרסם בו דבר מה שמסכן את שלום הציבור.

בית המשפט העליון אמנם ביטל את החלטת השר לטובת חופש הביטוי, אבל מה יצא לנו מפסק הדין המאלף של השופט אגרנט, אביהם הרוחני של נשיאי בית המשפט העליון הנאורים מרחביה? חופש חסר גבולות שחוסה בצל פלורליזם ודמוקרטיה שכבר מזמן הפסיק להוות רק סכנה לשלומנו, כי אנחנו כבר שם – חבוטים מכל כיוון, מרושתים הרמטית ושבויים בלי שום אפשרות לנהל מושא ומתן, בידי דעות, מחשבות ורצונות – שאינם שלנו.

בעולם חסר גבולות ומעצורים ששופך אותנו יחד עם המים, ואנחנו כבר לא תינוקות, אנו זקוקים שישמרו עלינו מפני הפירוד והשנאה שמתודלקים בכוונת מכוון על ידי התקשורת. אנו זקוקים לחופש להתבטא בצורה אוהבת ונעימה שמאפשרת לכל אחד את מקומו הבטוח. אנו זקוקים שישמעו אותנו, את קול העם.