להרגיש חופשיה

ניקולה לא סיפר לי מיד שהוא ישב כמעט 10 שנים בכלא על הריגה, אמנם שהיה לי די ברור שבעל הפיצוצייה הכי שווה בשכונה, הוא טיפוס פלילי, אבל לא חשבתי שעד כדי מוות.

הייתי אז בישורת האחרונה של לימודי המשפטים וחרשתי לבחינות הלשכה, ובין לבין הקפיצות שלי לרכישת במבות קרמבויים ומרלבורו לייט, יצא לי לדבר לא מעט עם ניקו, שתמיד היה שם עם החברה שלו קרן שאף פעם לא חייכה.

ניקו חיכה בסבלנות שאני אקבל את הרישיון לעריכת דין ואיך שזה קרה הוא הביא לי ערימת דו"חות חניה שצבר, וביקש שאבדוק מה אפשר לעשות.

אני ידעתי שאני חייבת להצליח לעשות משהו עם הדו"חות של ניקולה, כי דרכו עוברת שכונה שלמה ואני, כך חלמתי, אהיה הפליליסטית השכונתית הצעירה והמגניבה, זאת שעושה למשטרה בית ספר ומוציאה את כולם מהתיקים. וגם כי קצת פחדתי ממנו.

ועשיתי את זה. מתוך שיגעון להצליח ירדתי לפרטי פרטים עד שמצאתי טעות שעשתה העירייה במספר הת"ז של ניקו, והדו"חות בוטלו לגמרי. ואני, כמו שאמר ניקולה, יצאתי עורכת דין ממזרה ופיקחית שהפילה את העירייה על טעות טכנית.

ואז הוא סיפר לי שהוא ישב 10 שנים בכלא על הריגה, למרות שהוא רצה רק לפצוע, אבל הדקירה שהביא לבחור התפלקה לכיוון הריאה והבחור דימם למוות. ניקולה אמר לי לא לפחד ושדברים כאלה קורים, וקרן הסתכלה עליי בפנים הקפואות שלה. ואני עמדתי מול שניהם עם הבמבה ביד, עורכת דין בת חודש בקושי, שמפחדת פחד מוות מהלקוח הראשון שלה.

למזלי, אחרי מספר שבועות ניקולה חזר לכלא. הסתבר שהוא הפר פעם אחר פעם את תנאי השחרור שלו והפקיעו לו את השליש. גם קרן נעלמה לגמרי, ואני בעצמי הייתי על ארגזים, בורחת מסלט הפחדים של דקירות, במבות, קרמבויים, מרלבורו ליייט ודו"חות מהעירייה האכזרית ביותר של העיר שכולם גרים בה, אבל אין בה איפה להחנות.

והסיפור הזה חזר אליי כשלפני כמה ימים נסעתי לתל אביב ועברתי ליד הפיצוצייה שהייתה של ניקולה. הסתכלתי על המקום שממנו ברחתי ופתאום היכתה בי ההכרה, שכמו ניקו, גם אני כעורכת דין , הייתי בכלא שתכלס ממנו עוד לא השתחררתי, ובעצם כל חיי אני על ארגזים, מחפשת אחר המקום הזה שבו ארגיש חופשיה.

ואני ותוהה, מהו אותו כוח שמחזיק אותנו בני האדם בשבי שבתוכנו ומה יכול להציל אותנו. וניקולה, האם הוא יצא מבית הסוהר מבלי לשוב אליו והצליח לגרום לקרן לחייך?